טובים השניים / אביחי בן לאה
אל מול פני המורה ניצב שולחן תמים -
ספק מלא עניין, ספק משמים.
ובשולחן שניים יושבים: תלמיד ותלמידה.
הוא מחונן, והיא נתמכת למידה.
עולמות שונים כל כך, הבדל לא סתמי:
בחשיבה, ביכולת, ברצון ובאמונה בעצמי.
הוא יושב זקוף-נדרך, והיא שפופת גוף,
היא לא מבינה, והוא חולם הגבה-עוף.
הוא אינו חושף שאתגר לימודי הוא רוצה,
ושלעתים בתכנית השיעור את עצמו אינו מוצא,
היא - קול תחושת הכישלון מלבה בוקע,
ולכן בטחונה ללמוד מזמן התפקע...
הוא כבר זמן רב אינו מצביע להשיב,
כי המורה אינו בוחר במי שיודע או מקשיב,
והיא אינה משתתפת מחשש או מאין-ברירה
כי המורה אינה מבינה כיצד היא חושבת או מסבירה.
הוא חושב שההצלחה שלו נתפשת כמובן מאליו,
אך הוא בוחר לא לשתף שהוא קצת נעלב.
היא לא מצליחה על אף מאמציה הקשים,
אבל מי את זאת רואה? אפס אנשים!
וכך יכולים השניים בקלות להפוך שונאים
של מערכת החינוך - ממקומות שונים
ואולם הדומה בין שניהם זהו "הצבע האישי",
שיש בו מן המופשט ומן המוחשי,
שהוא זועק לסביבת הלימוד לאבחן אחרת,
שאין רק ממוצע, תכנית ומסגרת,
שיש דרך ויש אתגר בתהליך הלימוד,
אחרת רבים הולכים לאיבוד...
שבכיתה האינדיבידואל במרכז צריך להיות -
זו לא סיסמה ולא סלוגן, בטח לא שטויות!
בכיתה יושבים שניים: תלמידה ותלמיד,
ורק אלוהים יכול להעיד
כמה מורכבת מלאכת המורים,
ואיך נדרשים הם להיות זהירים
פן חלילה וחס לא ישכילו לזהות
איזה בדל סימן, מבט, היגד או אות
המסגירים את ייחודו של הלומד
ומבינים על מה גורל עתידו עומד -
כל צורך רגשי, שכלי, תרבותי וחברתי
שאת עולמו האישי מרכיב באופן אמתי.
אם ייטיב המורה להביא בחשבון כל זאת
יצמיח דור אנשים שיידע להודות,
שיהיה שבע רצון, מתממש ורגיש,
ויהי מעיין רוחו חזק כחלמיש